יש אלבומי ג'אז שמרשימים אותך בנגינה וירטואוזית, ויש כאלה שפשוט גורמים לך לעצום עיניים ולהקשיב. המפגש בין ג'רי מאליגן לבן ובסטר הוא אחד מאותם רגעים נדירים שבהם שני מוזיקאים בעלי אישיות שונה מצליחים ליצור שיחה מוזיקלית כל כך טבעית, עד שלרגע נדמה שהכלים שלהם מסוגלים לדבר.
שני סקסופונים, שני עולמות
בשנת 1959 נפגשו באולפן ההקלטות בלוס אנג'לס שניים מהקולות המיוחדים בתולדות הג'אז. מצד אחד בן ובסטר (Ben Webster), מענקי סקסופון הטנור, ומצד שני ג'רי מאליגן (Gerry Mulligan), האיש שהפך את סקסופון הבריטון מכלי המזוהה בעיקר עם התפקידים הנמוכים בתזמורת לקול סולני עשיר, גמיש ומלא אופי.
ובסטר הביא איתו מסורת מוזיקלית שהתגבשה בין היתר בשנותיו עם תזמורת דיוק אלינגטון. הצליל שלו היה בלתי ניתן לטעות: עמוק, מחוספס מעט, עשיר באוויר ובעל איכות אנושית כמעט מוחשית. בנגינתו האיטית אפשר לשמוע את הנשימה, את הרטט העדין של הצליל ואת הדרך שבה תו אחד הופך למשפט מוזיקלי שלם.
מאליגן הגיע מעולם מעט אחר. הוא היה מזוהה עם ה-Cool Jazz ועם הג'אז של החוף המערבי, ונודע בחשיבה המלודית וההרמונית שלו. למרות גודלו של סקסופון הבריטון והצליל הנמוך שהוא מפיק, הנגינה של מאליגן נשמעת קלילה להפליא. הוא אינו מנסה להכביד על המוזיקה, אלא מעניק לה עומק נוסף, לעיתים דווקא באמצעות משפטים קצרים ומדויקים.
השילוב בין השניים מסקרן במיוחד משום שהכלי הגדול יותר אינו בהכרח זה שנשמע כבד יותר. הבריטון של מאליגן עשוי להישמע זריז ואוורירי, בעוד הטנור של ובסטר ממלא את החדר בחום ובמשקל רגשי.
מפגש ללא תחרות
אחד הדברים היפים ביותר באלבום הוא היעדר הרצון להרשים זה על חשבון זה.
במפגשים בין נגני ג'אז גדולים אפשר לפעמים להרגיש מעין תחרות סמויה. מי ינגן מהר יותר, מי יציג רעיון מורכב יותר ומי יצליח למשוך אליו את תשומת הלב.
כאן מתרחש משהו אחר.
ובסטר ומאליגן מקשיבים זה לזה. אחד מציג משפט מוזיקלי, והשני ממשיך אותו, מגיב אליו או מעניק לו משמעות חדשה. הם אינם חייבים לנגן יחד כל הזמן כדי ליצור תחושה של דואט. לעיתים דווקא המרווח שבין שני המשפטים הוא שמעניק למוזיקה את היופי שלה.
מאחורי השניים פועלת שלישיית ליווי נפלאה: ג'ימי רולס בפסנתר, לירוי ויניגר בקונטרבס ומל לואיס בתופים. הליווי אינו מתחרה בסקסופונים, אלא מעניק להם מסגרת מוזיקלית יציבה ומלאת טעם.
האלבום הופק בידי נורמן גרנץ עבור חברת Verve, והוקלט בשני מפגשים בנובמבר ובדצמבר 1959. הוא יצא במקור בשנת 1960.
Chelsea Bridge: הרגע שבו הזמן מאט
אם יש יצירה אחת שמסבירה מדוע המפגש הזה מיוחד כל כך, זו Chelsea Bridge, הבלדה הנפלאה של בילי סטרייהורן.
כבר בתחילת הקטע מתגלה הצד הרגיש ביותר של בן ובסטר. הצליל שלו מלא ועשיר, אבל אין בו שום ניסיון להפעיל כוח. הוא נושף אל תוך הסקסופון כאילו הוא מספר סיפור אישי, כזה שאינו דורש מילים.
הכניסה של מאליגן משנה בעדינות את הצבע המוזיקלי. הבריטון שלו נמוך יותר, אבל גם מאופק ויבש יותר בגוון. הניגוד בין הכלים אינו מפריע למלודיה, אלא מעניק לה ממד נוסף.
זהו קטע שכדאי להקשיב לו בלי לעשות דבר נוסף. לא לקרוא, לא לעבוד ולא לבדוק את הטלפון. פשוט לשבת ולהקשיב לאופן שבו הצלילים נוצרים, מתפתחים ונעלמים.
בעיניי, זה אחד הרגעים היפים באלבום כולו.
בין בלדות לסווינג
חשוב לומר שהאלבום אינו אוסף בלדות בלבד. לצד הרגעים האיטיים והאינטימיים, יש בו גם קטעי סווינג מלאי חיים, ובהם Sunday ו-Who's Got Rhythm.
דווקא המעברים האלה חושפים את יכולתם של שני הנגנים לשמור על האישיות המוזיקלית שלהם גם כשהקצב משתנה.
בקטעים המהירים יותר מאליגן מציג את הגמישות יוצאת הדופן שלו על הבריטון, בעוד ובסטר מביא את תחושת הקצב והנוכחות המזוהות עם מסורת הג'אז הקלאסית.
אבל עבור מי שמחפש את הצליל העמוק, הרומנטי והמהורהר של סקסופון הטנור, הבלדות הן ללא ספק מוקד המשיכה העיקרי.
גם Tell Me When, יצירה של מאליגן, מציעה רגע יפה של רוך ואיפוק, ומזכירה שלא תמיד צריך עוצמה או מהירות כדי ליצור התרגשות.
ומה לגבי איכות ההקלטה?
עבור חובבי אודיו, זהו אלבום שמזמין האזנה קשובה במיוחד.
ההקלטה מאפשרת להתרשם מהבדלי הגוון בין שני הסקסופונים. אצל ובסטר בולטים האוויר העובר דרך הפייה, החספוס העדין והגוף של הצליל. אצל מאליגן אפשר להבחין במרקם שונה, בצליל הבריטון הנמוך ובבהירות היחסית של המשפטים המלודיים.
גם הקונטרבס ראוי לתשומת לב. הוא אינו נמצא שם רק כדי לסמן את הקצב, אלא כדי להעניק למוזיקה יסוד חם וטבעי. הפסנתר של רולס משתלב ברגישות, והתופים של לואיס שומרים על נוכחות מאוזנת.
בהאזנה במערכת סטריאו איכותית, האלבום יכול להמחיש עד כמה חשובה ההבחנה בין גוף הצליל לבין הפרטים הקטנים שמרכיבים אותו. מערכת שמדגישה יתר על המידה את התדרים הגבוהים עלולה להפוך את הנשימה של ובסטר לחדה מדי. לעומתה, מערכת מאוזנת תאפשר לשמוע גם את המרקם המחוספס וגם את החום של הכלי.
כמובן, התוצאה תלויה גם במהדורה שבה מאזינים. לאורך השנים יצאו לאלבום מספר גרסאות, ובהן הוצאות מחודשות באיכות גבוהה. בשנת 2024 יצאה גם מהדורת ויניל בסדרת Verve Acoustic Sounds, שעברה מאסטרינג מחודש בידי Ryan K. Smith.
זו הקלטה שכדאי להכיר לא רק בזכות המוזיקה, אלא גם בזכות האפשרות להאזין לשני כלי נשיפה בעלי אופי שונה כל כך בתוך הרכב אקוסטי קטן.
הקסם של בן ובסטר
קשה לכתוב על האלבום הזה בלי להתעכב על בן ובסטר.
יש נגני סקסופון בעלי טכניקה מסחררת, ויש כאלה שמסוגלים לנגן עשרות תווים במקום שבו ובסטר בוחר לנגן שלושה. אבל הקסם שלו אינו נמצא בכמות התווים.
הוא נמצא בדרך שבה הוא מנגן אותם.
אצל ובסטר, צליל ארוך אינו רק צליל ארוך. יש לו התחלה, נשימה, שינוי עדין בעוצמה וסיום שלעיתים נשמע כמעט כמו אנחה. הוא מסוגל להעניק למלודיה פשוטה עומק רגשי עצום, בלי לשנות אותה מן היסוד.
זו הסיבה שהנגינה שלו בבלדות ממשיכה לרגש גם עשרות שנים לאחר שהוקלטה.
מאליגן, בדרכו שלו, מבין היטב את השפה הזאת. הוא אינו מחקה את ובסטר, אלא מציע לו שותף מוזיקלי בעל קול שונה. וכך נוצר מפגש שבו כל אחד מהשניים נשאר נאמן לעצמו, ובכל זאת השלם גדול מסכום חלקיו.
אלבום שחוזרים אליו
Gerry Mulligan Meets Ben Webster אינו אלבום שמנסה להגדיר מחדש את הג'אז. הוא אינו מבקש לזעזע את המאזין או להציג מהפכה מוזיקלית.
הגדולה שלו נמצאת במקום אחר: בחיבור האנושי בין שני מוזיקאים, בבחירת המשפטים, בהקשבה ההדדית וביכולת לתת למוזיקה לנשום.
יש בו רגעים מלאי תנופה, ויש בו רגעים של שקט כמעט מוחלט. אבל מעל לכל, יש בו שני קולות מוזיקליים שאפשר לזהות בתוך שניות.
זה מסוג האלבומים שככל שמכירים אותם טוב יותר, כך מתחילים להבחין בפרטים שלא שמענו קודם: תגובה קטנה של מאליגן למשפט של ובסטר, אקורד מדויק של רולס, או שינוי כמעט בלתי מורגש בעוצמת הנשיפה.
וההמלצה שלי פשוטה: התחילו ב-Chelsea Bridge. האזינו לו פעם אחת בשביל המלודיה, ופעם נוספת בשביל הצליל. אם תמצאו את עצמכם חוזרים אליו שוב, תבינו בדיוק מדוע המפגש הזה נשאר אחד היפים בג'אז.
Digi-Analogi | מוזיקה שמקשיבים לה, לא רק שומעים אותה.
השאירו תגובה