יש קולות שאני שומע באוזניים, ויש קולות שמחזירים אותי בזמן. אצל Johnny Hartman, הקול אינו רק קול של זמר ג'אז. הוא מגיע עם חלל סביבו, עם משקל בחזה ועם תחושה כמעט טקסית של מילה שנאמרת לאט, כדי שתספיק להדהד. בכל פעם שאני חוזר אליו, אני מוצא את עצמי נמשך אל זיכרון הילדות של חזנים אשכנזיים: הבריטון הכבד, הארכת ההברות, הנשימה שנעשית חלק מן המשפט והמלנכוליה שאינה זקוקה להסבר.
אין כאן טענה ש-Hartman הושפע מחזנות יהודית, ואין בסיס להפוך את התחושה הזאת לעובדה היסטורית. זהו חיבור אישי, שנולד במקום שבו האוזן מזהה מחוות מוזיקליות דומות: קול שממלא את החלל, עובר בעדינות בין עוצמות, ומעניק למילים איכות של תפילה גם כשהוא שר שיר אהבה.
הבריטון שלא מיהר לשום מקום
Johnny Hartman נולד בשנת 1923 בשיקגו ופעל בעיקר כזמר ג'אז ובלדות. במהלך הקריירה שלו עבד עם מוזיקאים ותזמורות שונות, ובהם Dizzy Gillespie, והקליט שורה ארוכה של אלבומים שבהם הקול עומד במרכז. הוא לא היה זמר ראוותני במובן המקובל: לא היה צורך במנעד אקרובטי או בעיטורים צפופים כדי למשוך תשומת לב.
הייחוד שלו נמצא דווקא בשליטה. Hartman ידע להחזיק צליל זמן ארוך בלי לאבד את המתח שבתוכו. הוא ידע להיכנס למילה מעט אחרי הביט, להשאיר להברה האחרונה להתרכך, ולשנות את עוצמת הקול בלי לפרק את האינטימיות. הבריטון שלו עמוק, אבל אינו רק כהה; יש בו גם ברק, במיוחד כשהוא עולה אל האזור הגבוה יותר של הקול. התוצאה היא קול בעל גוף, אך לא קול כבד בלבד.
אולי כאן נמצא גם החיבור האישי שלי לחזנות. לא בצבע קול זהה, לא במסורת משותפת, אלא בתחושה של קול שיודע לעמוד מול חלל גדול. קול כזה אינו רק מעביר מנגינה. הוא בונה סביבה.
המפגש עם John Coltrane
האלבום John Coltrane and Johnny Hartman, שהוקלט ויצא בשנת 1963, הוא נקודת כניסה טבעית לעולמו של Hartman. המפגש עם Coltrane מעניין דווקא מפני ששני האמנים אינם מתחרים זה בזה. הסקסופון אינו מנסה להאפיל על הזמר, והזמר אינו מנסה להפוך את השיר להפגנת כוח. שניהם משאירים מקום לשקט, לנשימה ולמשפט הבא.
ב-They Say It's Wonderful, Hartman שר כאילו הוא בודק את המילים לפני שהוא מוסר אותן. הפרייזינג שלו רגוע, אך לא פסיבי, וכל כניסה של Coltrane מרגישה כמו המשך של אותה מחשבה. Dedicated to You מדגיש את היכולת שלו להחזיק בלדה בלי להעמיס עליה רגש. הוא אינו דוחף את המשפט אל המאזין; הוא מניח אותו במרחב ומאפשר לו להישאר שם.
ב-My One and Only Love אפשר לשמוע היטב את היחסים בין הקול לסקסופון. Hartman מעניק למילים משקל, ו-Coltrane עונה בקווים ארוכים וגמישים. זה אינו דו-קרב אלא שיחה. ב-Lush Life, לעומת זאת, האווירה נעשית מורכבת יותר. זהו ביצוע שבו כדאי להקשיב לא רק לסיפור, אלא גם לאופן שבו Hartman משנה את הצבע והעוצמה בתוך משפט אחד. הוא נשמע פגיע בלי להפוך את הפגיעות לתיאטרלית.
האלבום הזה חשוב לא רק מפני ששני שמות גדולים מופיעים בכותרת שלו. הוא חשוב מפני שהוא מציג מודל נדיר של הקשבה הדדית. המוזיקה אינה מנסה להוכיח דבר. היא סומכת על המלודיה, על הטקסט ועל הזמן.
מה כדאי לשמוע בקול שלו
נשימה ופרייזינג
אצל Hartman, הנשימה אינה רעש שמפריע לשיר. היא חלק מהפיסוק. לפעמים דווקא המרווח הקטן לפני מילה, או האוויר שנשאר בסופה, מעניק למשפט את משמעותו. כדאי להקשיב לאופן שבו הוא אינו ממלא כל רווח. השתיקות הקטנות הן חלק מהקול.
דינמיקה ומרקם
הקול שלו יכול להישמע מלא ומרוחק באותו זמן. הוא אינו חייב להיות חזק כדי למלא את ההקלטה. שימו לב למעברים בין צליל כמעט מדובר לבין צליל פתוח יותר, שבו החזה והגרון מקבלים נוכחות. שם מתגלה ההבדל בין בריטון עמוק לבין קול שפשוט מוקלט בעוצמה גבוהה.
החלל שמסביב
בביצועים הטובים שלו יש חשיבות גם למה שאינו נמצא במרכז: ההד העדין, האוויר סביב המיקרופון, המרחק היחסי מן הפסנתר או מן הסקסופון. הקול אינו מנותק מן ההרכב. הוא נטוע בחלל, והחלל מעניק לו את אותה איכות מהדהדת שמחזירה אותי אל בתי הכנסת של הילדות.
Johnny Hartman כמבחן למערכת סטריאו
קול כזה יכול להיות מבחן מצוין למערכת Hi-Fi, לא מפני שהוא דורש אפקטים או תחום תדרים קיצוני, אלא מפני שהוא חושף איזון. מערכת טובה צריכה להציג את הגוף והחזה של הקול בלי להפוך אותם לבס נפוח או בומי. היא צריכה לשמור על המרקם של ההברות, על קצוות הנשימה ועל המעברים הקטנים בעוצמה.
במערכת שמדגישה רק פירוט טכני, Hartman עלול להישמע מפורק: יותר מדי נשימות, יותר מדי קצוות, פחות מדי אדם. לעומת זאת, מערכת מאוזנת תאפשר לשמוע גם את הפרטים וגם את הרצף המוזיקלי. הפסנתר יישאר פסנתר, הסקסופון לא ייבלע, והקול יקבל עומק בלי להתנפח.
כדאי גם להקשיב למרכז התמונה. האם Hartman עומד במקום ברור, או שהקול נמרח בין הרמקולים? האם יש תחושה של חלל סביבו, או רק שכבת הד מלאכותית? אלה שאלות פשוטות, אבל הן מספרות הרבה על האופן שבו המערכת מתרגמת מרקם, מרחק ודינמיקה.
מאיפה להתחיל
- They Say It's Wonderful – פתיחה נגישה לאלבום עם Coltrane, ובה דוגמה מצוינת לרוגע ולמשקל של Hartman.
- Dedicated to You – בלדה שבה כל מילה מקבלת מקום, בלי דחיפה ובלי קישוט יתר.
- My One and Only Love – מפגש יפהפה בין קו השירה לבין הסקסופון של Coltrane.
- Lush Life – ביצוע כהה ומרובד, שכדאי להקשיב בו במיוחד לשינויי הצבע והדינמיקה.
- You Are Too Beautiful – דוגמה לאופן שבו Hartman בונה אינטימיות מתוך פשטות.
- Unforgettable – ביצוע שמדגים את היכולת שלו להעניק לשיר מוכר עומק אישי וקול ייחודי.
Johnny Hartman אינו מחזיר אותי לחזנות מפני שיש ביניהם קשר היסטורי מוכח. הוא עושה זאת מפני שקולות מסוימים נושאים איתם יותר מצליל: נשימה, מרחב, איפוק וזיכרון. אצלו, שיר אהבה יכול להישמע לרגע כמו תפילה פרטית. אולי זו הסיבה שכדאי לעצור הכול, להנמיך את האור, ולתת לבריטון הזה למלא את החדר בקצב שלו.
השאירו תגובה